האחת שלעולם אינה עוזבת

היא יושבת על קצה הספה הישנה, המעוקמת, ברכיה צמודות זו לזו, ואני יכולה לראות רעד קל חולף דרך חוט שדרתה.

אני מנסה להרגיע אותה, כלומר אני מכחכחת בגרוני, ואז נעה קדימה להסביר לה, בטון הרך והאדיב ביותר שלי, שבנגוד לדעה הרווחת, אין להם לחתולים תשעה גלגולים. 

היא בוהה בי, נחרדת.

וכך עליה להיות. היא הזרה במקום הזה, היא תעלם מכאן לפני שהיום יגיע לסופו. אני היא זו שלעולם אינה עוזבת.

"באמת," אני עומדת על כך. "חתולים, אין להם תשעה גלגולים."

היא נשענת לאחור, שוקעת יותר ויותר עמוק לתוך הכרית הפרומה, לא עושה מדי הרבה מעבר להתנשמותה הכבדה. הסכנה של התדלדלות החמצן אינה עולה בדעתי בתחילה. אך אם ישנו דבר אחד שאני שונאת יותר מאשר לשמוע אותה מתנשמת בכבדות,  הרי זה להקשיב לעצמי, בשעה שעלי לעצור את נשימתי. חודשים כה רבים עברו מאז שנשמתי אויר צח.

עכשיו כשאני חושבת על כך, שנים עברו מאז שחציתי את הסף, מאז שפסעתי לתוך אור השמש, אשר—כפי שאני זוכרת—הינו כה חמים, כה מופלא. עשורים עברו מאז שיקעתי את כפותי לתוך האדמה הלחה שבחוץ, או הרמתי את עיני לשמיים הכחולים, או רדפתי אחרי ציפורים.

התרגלתי כבר, איכשהו, לבושם החמצמץ העולה משמיכות אלה, שאותן היא אוספת סביבה. אינני מתגעגעת יותר לאוויר הצח. נכון, הריח שלה כובש מדי, דפיקות הלב שלה עזות מדי, אי אפשר להמלט מהנוכחות שלה אך עדיין—תאמין לי—איני מקדישה כל תשומת לב לאותו מפתח כבד מימדים, התלוי מעבר לטווח ההשג שלי, שם למעלה על דלת הכניסה. למה שאשים לב אליו.

לעולם אין אני מגלה חולשה. ולבטח אין אני מיללת.

"את יודעת על חתולים," אני אומרת. "רק גלגול חיים אחד קצר ומסכן, זה כל מה שיש להם. גלגול שמופרע מפעם לפעם על ידי הצורך להתחנן לפני זרים, את יכולה לתאר לעצמך? אני צריכה ממש להתחנן לפניהם למען הצרכים הבסיסיים ביותר."

אני מוצאת שקשה לי לנחש אם היא מאמינה לי.

"החיים שלי, אם אפשר לקרוא להם חיים, יגיעו לסופם בקרוב. אני רעבה. אני יכולה למות, ממש," אני מדגישה לפניה.   

היא סתם יושבת שם, והחלון מאחוריה מראה את השתקפותה. וההשתקפות שלה הריהי משותקת גם כן. אני יכולה לראות ברק ירוק של כעס משם, מן הזכוכית, ובלי לחשוב פעמיים אני יודעת מה היא רואה בתוך עיני.

"אוכל!" אני נוהמת. "משהו לאכול!"

וליתר הדגשה, אני מקמרת את גבי. היא עלולה לפרש זאת כאיום, אך אני מבטיחה לך, בשבילי זה לא יותר מאשר צורך פתאומי להתמתח.

איכשהו, מראה ציפורני השלופות גורם לה להתעשת, וכך היא מסירה את השמיכות ברוב חיפזון. יש לה—או נכון יותר, היתה לה פעם—גזרה נאה, אני מסיקה, עכשיו כשאני רואה אותה. הבד מאווש ברכות כשהיא קושרת את החגורה מסביב למותניה, מציגה לראווה את הגוף שהיה פעם דק, אך עכשיו הינו רק שברירי. אני מטופפת בעקבותיה למטבח, ולוטשת עיני בתמהון כשהיא תועה מסביב, פותחת וסוגרת את דלתות הארונות בבלבול גמור.

בנקודה זו אני טובעת ביאוש עמוק. משהו מגרגר בגרוני, אבל אני עושה את מיטב המאמצים כדי לעצור ולהכניע זאת מלהגיע לנשיפה מלאה מעומק הגרון. "מה כל ההתרגשות?" אני שואלת. "האם בקשתי ממך לתפוס עכברים? הסתכלי כאן, בשם שמיים, הסתכלי כבר בפנים!"

ובאומרי זאת, אני משחילה את זנבי הגמיש, הארוך, ישר לתוך הידית של דלת המזווה. הדלת נענית לי, היא נפתחת עם החריקה הרגילה, ושם, על המדף הנמוך ביותר נמצא הדבר שבו למדתי לחשוק: קופסת שימורים שעליה פרצוף חביב, מזופף.

היא אוספת את הקופסה לידיה. אני מחכה, אינני מיללת.

עכשיו היא מתחילה להזיז דברים במגרה. הרעב מתעצם בקרבי כשקולות הצלצול והגרירה עולים ומתנשאים, קוצניים ועקצוציים כמו חימה. אך לבסוף היא מחלצת מכשיר מבריק ובתנועה מהירה, היא נועצת אותו לתוך הדבר, הישר בין אותם זיפים.

ובתנופה אחת, הניחוח! אה, הוא מתפשט מיד, בכל המקום. האם היא רוצחת, אני שואלת את עצמי, האם היא רוצחת, כמוני?

מלאת התפעלות, אני עוקבת אחריה בדריכות כשהיא חותכת ופותחת את הדבר. אני בוחנת אותה מצד אחד, אחר כך מהצד האחר, וקולטת אותה לבסוף כשהיא יורה לעברי נצנוץ מבט מזוית עינה, בזמן שהיא מחשבת כיצד לפתל את הסכין.

במקום זה, הרעב שלי שם אותי בידיה. אני נתונה לרחמיה, והיא משתמשת ברגע זה, אני מניחה, כדי לשחק בי משחק אכזרי, משחק של מידה כנגד מידה. מידת היכולת שלה עם הסכין כנגד מידת הכאב בבטני. הכוח שלה כנגד רעבוני.

שפתיה מתעקלות כדי לחשוף את שיניה, כדי לומר, כביכול, "תני לי לשמוע אותך מגרגרת, האם תתני לי זאת? לא?" העור שלה תלוי מתחת לסנתרה וסביב צווארה כמין מחרוזת עדינה, ופניה נפולים. אך עדיין אפשר, ללא מאמץ רב מדי, להשתמש בעין הגרועה כדי למחוק—ולו למצמוץ קצרצר—את סימני הזמן. לשניה חולפת עדיין ניתן למצוא בה את הפנים  חומדי המשחק, אך הבלתי תמימים, של החתלתולה. "את שקטה כמו עכברת" היא אומרת, תוך שהיא מערימה את האוכל על צלחת ואז, סוף כל סוף, מגישה אותו לפני.

אני מתנפלת עליו. אני מלקקת כל שייר על הצלחת. אני מוחה כל פירור מעל זיפי.

אך אינני מיללת.

אחר כך אני מוצאת אותה בנסיגה כללית, עושה את דרכה חזרה לכוון הספה. אני מתקרבת, מחכחת את עצמי כנגד רגלה, מאושרת וזקופת זנב ככל שאני מרשה לעצמי להיות. עתה אני מרגישה בלתי מנוצחת. מלבד הסייג היחידי של דלת הכניסה, אין כאן אף דלת שאותה לא אוכל לפתוח. היא מכירה בכך. היא יודעת שאין כל טעם להסתתר מפני.

אני מציצה לעבר החלון. בין הכתמים המרוחים ודרך שכבות האבק, קטעי שמיים בוציים  הולכים ומחשיכים. אני מתכרבלת לצידה, משתפשפת כנגד עורה לשם חמימות, ובעיניים עצומות מתחילה ללקק את עצמי בתנועה ארוכה, מתמשכת.

היא מתכווצת ומתרחקת, ובאותו הזמן עושה מאמצים מכוונים כדי להתעלם ממני.

בכל חוש מחושי אני יודעת דבר אחד בבירור: למרות שתיקתה, שהיא פגיעה בגאוותי, למרות שהיא מביטה הלאה ממני לכל כוון אפשרי, ולמרות האור המתדלדל, היא יכולה עדיין לראות אותי—או לפחות את עיני, הזורחות אליה מן האפלולית.

וכך בסופה של שניה שמתמשכת באופן מתוח ובלתי נסבל, הנה זה קורה: היא בולעת אויר, זורקת את מרפקה—בתנועה כה חדה—ואז בנקישה היא מביאה צבא של צללים, בכך שהיא מדליקה את המנורה המפותלת שלצידה.

ומה אכפת לי? אני עסוקה, מנסה להעלות בדימיוני שמש. שמש קורנת. שמיים—אדמה—ציפורים—עכברים—

אני יכולה להרגיש אותה מביטה בי, מנסה, אולי, לפענח את הברק הפיתאומי באישוני עיני החצויים. אני מצליפה בה בזנבי. הצללים—גדולים וקטנים, חדים ומעורפלים—כולם צולפים את זנבותיהם בה. אני השליטה כאן במקום הזה. אני האחת שלעולם אינה עוזבת. היא תעלם מכאן עוד לפני סופו של היום.

ואז יהיה לי קר. אז אהיה שוב בודדה. חסרת אונים. חנוקה מדמעות בגלל משהו בלתי מובן. אולי בגלל הבושם החמצמץ. או אולי בגלל התנדפותו של בושם זה. ואני יודעת: לשוא אתאפק מלבהות באותו מפתח כבד ממדים, התלוי מעבר להישג  כף ידי, שם גבוה על דלת הכניסה.

אך לעולם לא איילל.