בימים טרופים אלה רבים מאיתנו נאלצים להתגלגל: משנים קרירה, לומדים מקצוע חדש, לוקחים תפנית לכוון שלא חשבנו עליו קודם. ואכן עברתי גם אני מספר גלגולים: עבודה כארכיטקטית  במשרד ת.א.ם בחיפה.  הוראה ורכישת מסטר בארכיטקטורה בטרוי ניו יורק. רכישת מסטר במדעי המחשב באוניברסיטת מישיגן. עבודה כמתכנתת בפיתוח מכונת אולטרה-סאונד ומכונות אחרות בתחום הרפואה. וכעת חזרתי לעיקר, למה שהזין אותי מן ההתחלה: הצורך ליצור, בשירה, ספרות, ציור ובעיקר — פיסול. אני מוצאת את עצמי נמשכת למוטיב של יחסים בין גבר לנערה, אותם אני הופכת לריקוד. סדרת הפסלים האחרונה שלי, עליה נתרכז כאן, שונה לחלוטין מפסלי הקודמים. בפסל הראשון בסדרה, הגבר דורש אמון עוור, ועליה להסתכן ולזנק לזרועותיו.

בתנועה זו, ישבנה רוכב על אגן ירכיו של הגבר. ראשה תלוי כלפי מטה, והנשימה נעתקת כי עוד מעט, עוד רגע יפגע ברצפה. הוא תומך אותה, מתחת למתניה, בידו הימנית, ואילו ידו השמאלית נוגעת-לא-נוגעת בכף ידה, מתאמצת כביכול להרימה. שמו של הפסל: "זנקי אלי בחשיכה". תוך כדי עבודתי עליו, משך מספר חודשים, נרקם יחס אינטימי לא רק בין שתי הדמויות, אלא גם ביניהם לביני, עד שיכולתי ממש לשמוע את קולם, את מחשבותיהם, אפילו בלילות כאשר נתקתי את עצמי מעצוב הפסל.

וכך עם הזמן נרקמה בדמיוני לא רק התנועה לפסל זה אלא גם השיג והשיח ביניהם, שהתפתח לכוריאוגרפיה שלמה, רקוד מורכב שבו לעתים הוא, הגבר,מתנשא מעליה, חזק ודומיננטי, ולעתים היא מתחזקת ומתרוממת מעל חורבות גופו. מן הרקוד נוצרה סידרה של פסלים נוספים, המתארים את רגעי המפנה ביחסים בינו לבינה. הם נעים בין רגעי מתח לרגעי משיכה, לא רק דרך המבטים שהם יורים ביניהם, אלא גם דרך תנועותיהם:  לעתים הוא כרוך אחריה, היא נסה מפניו, בפסל "הנוכל לעוף?" ולעתים היא קשובה אליו ומנסה להרימו מתוך קריסתו, בפסל "מעפר תרימני".

כשיצרתי את הפסל הראשון בסידרה, כלל לא הייתי בטוחה שניתן יהיה ליצוק אותו בברונזה. בשלב זה כבר היה לי נסיון בתהליך היציקה (הנקרא "שעווה אבודה"). תהליך זה נמשך משך שבועות, דרך שלבים רבים. פסל שתנועתו פשוטה וסימטרית, כגון הספינקס המצרי, ניתן ליוצקו בתבנית אחת, וכאשר מבקעים אותה, הוא מתגלה מקשה אחת, יחידה שלמה. ואילו הפסל "זנקי אלי בחשיכה" מורכב לעין ערוך יותר. איבריו שלוחים אל החלל בפראות, בכוח, בכוונים כה מנוגדים ובלתי סימטריים, עד שיש להקדיש מחשבה וזהירות רבה לתהליך היציקה. הפסל למעשה נחתך בנקודות מפתח, על מנת ליצור תבנית בעבור כל אחד מחלקיו. בשלב זה, המראה קורע לב: קטעי אברים פזורים על המשטח כמו על שדה קרב, וקשה להאמין שהעצמות היבשות הללו יקומו לתחיה. אך לאחר רתוך מדויק, הגוף מתאחד, הדם שוב נראה כאילו הוא פועם באברים והחזון שלי שוב קורם גידים.

למרות שכבר יצקתי פסלים קודמים בברונזה ידעתי שהפעם, תהליך היציקה עתיד להיות מורכב הרבה יותר. זאת מאחר שדמות הגבר אינה שלמה אלא חלולה ואף מחוררת. רבים שואלים אותי מדוע דמות הנערה מעוצבת בשלמותה, עורה חלק, השרירים מתוחים והאברים מעוגלים — ואילו דמותו של הגבר פגומה, עורו מחוספס, ומראהו מוזר: ספק אדם, ספק מכונה? ובכן אין זה בגלל שיש לי משהו כנגדו... נהפוך הוא. אני סבורה שהמתח בין שתי הדמויות מתעצם כאשר הצופה מבחין בניגוד חזק. דמותו של הגבר גם מזמינה את הצופה "לחבר את הנקודות" במאמץ להשלים אותו, כמין תרגיל מוח או תשבץ. וכך ההתבוננות בפסל נעשית לתהליך פעיל בו הצופה, תוך שהוא מקיף את הפסל ולומד אותו מכוונים שונים, ואף משלים את החסר, הופך להיות חלק מתהליך היצירה.

אני אוהבת גם להשתעשע ברעיונות שנובעים מן החסר: העובדה שחלקים מגופו של הגבר עשויים אויר היא מקור להשראה. למשל: לכאורה הוא תומך בה, ונדמה כאילו לולי היתה כף ידו אוחזת במתניה היא היתה עלולה להשמט ממנו. אך העובדה היא שחלק מהזרוע שלו חסרה, ולכן למעשה, לולי היתה כף ידו אוחזת במתניה הרי היתה כף היד עצמה נשמטת... לפיכך דמות הנערה, אפילו ברגע שנראה כרגע של חולשה, היא זו המחזיקה אותו ומיצבת את שניהם.