ספיגתו עלולה להשאיר טביעות אצבעות, ולכן דוד מחליט להניח לו לכתם. הוא מרים את הנייר בפינתו—וטיפה מדממת כלפי מטה. הוא שם אותו על שולחן הכתיבה—והכתם ממשיך להתפשט. בחוזרו לכתיבה, דוד מפעיל לחץ רב מדי על העט—והצפורן המחודדת נחרצת לתוך הנייר. תוך נשימה עמוקה, דוד מנסה להתעשת. העט הוא הנשק שלו. הפעולה הפשוטה של משיכת העט מעל המשטח הרך, הלבן מעולם לא כשלה להרגיע אותו. אות אחרי אות, סימן אחרי סימן, היא תמשוך אותו עוד מעט לעולם אחר.

בעולם זה, נוף אחר מחכה לו, נוף שקיים רק במחשבתו, ופרטיו עדיין קלושים, שאולים מן הזכרון או מן הדמיון. זהו מקום הבריחה שלו: מקום הנמצא הרחק מחיי היום יום הפרועים, המטריפים את דעתו. לכשיגיע לשם, דוד ישתלט על מחשבותיו. הוא יוכל, סוף סוף, לנטוש אותה מאחור.

הוא יאכלס מקום זה עם דמויות שהמציא. בשלב זה הן עדיין קלושות, לא יותר מאשר קוים של שלדים: אשה, והגבר שאוהב אותה. הוא, הסופר, יכתיב להם את מעשיהם. הוא יבחר מתי לגלות את עצמו, בכך שיתן להם מרגשותיו: רגעים פשוטים של שמחה, המורכבויות של כאב. בזמנים אחרים הוא יבחר להסתתר מאחורי מסכה, בכך שיהפוך למה שהוא לא: אשה, והגבר שאוהב אותה. במקום הזה, הוא אלוהים. הוא כל יכול.

ואז היא עזבה אותו.

מלים אלה הן כה מכאיבות בשבילו, כה חודרות, הן מרגישות כמו סיכה שחודרת דרך המרכז, סיכה שקובעת אותו במצבו, כאילו היה פרפר גווע. אילו מלים אחרות יש לו, באיזו צורה אחרת יוכל הסיפור שלו להתחיל? מציאת הביטוי הנכון תמיד כרוכה במאבק: הסופר שבו קורא תגר על העורך. האחד הוא אמיץ, האחר—הססן. הם נאבקים בתוכו על השליטה בעט. האחד—כדי לכתוב, האחר—למחוק.

דוד מהרהר על שיטת הכתיבה שלו. לדעתו, הכי טוב לדלג מעל ההקדמות ולפתוח, באופן פתאומי, מאמצע הדברים. ייתכן שהיו אי אלו מאורעות בעבר, מאורעות המובילים אותך לאותו משפט ראשון—אך הוא, הסופר, יעניק לך רק חוש שלהם, חוש ערטילאי מספיק כדי להתקרב אליו ולהקשיב.

התחלות, דוד אומר לעצמו, הן זולות. הן מגיעות אליו כל בוקר בתריסרים. ובאותה קלות שהו מגיעות, הוא מוצא את עצמו חייב להשליכן. חבל על העצים. רובם הוקרבו לחינם, למען נסורת הנייר שעליה הוא מנסה להעלות את הטיוטה הראשונה, השניה, השלישית. סל האשפה שלו כבר מוצף בהתחלות מקומטות.

סיום, מצד שני, הוא יקר המציאות. הוא מגיע לעתים רחוקות, לעתים בחלום. עליו לשרבט אותו במהירות, לפני שהוא מתאדה ונעלם. סיום טוב מאפשר לסיפור לשהות במחשבתך, הרבה מעבר לצליל האחרון של המשפט האחרון. הוא מזמין את המלים, ההגיות והבטויים, החלקיקים הקטנים שמרחפים שם בעלמא, מעל ראשו, לבוא אליו. וכאשר יתפסם, הם יזרמו מן העט שלו. רק אז הוא ישפוך את עצמו. אך לעת עתה—לללא סיום—הוא נשאר תקוע.

כי היא היתה המוזה שלו.

החלק העצוב, הוא רוצה לכתוב, אינו העובדה שהיא עזבה אותו. ואף איו זו העובדה שהיא עזבה אותו באופן פתאומי, לאחר שלושים וכמה שנות נישואים. בשעתו זה הפתיע אותו לחלוטין, כי הוא העריץ אותה, רצה את כל כולה לעצמו, הרעיף עליה מתנות, בזבז עליה כספים, לקח אותה לחוץ לארץ למסעות יקרים, ובהיותו מפרנס טוב עמד על כך שהיא תשאר בבית, ותשכח מחפוש עבודה.

יפיה נתמעט על ידי הזמן—אך דוד היה עוור לבשרה התפוח, שאותו היא עיסתה השכם והערב, עוור לשערה הנושר, אותו ניפחה ותלתלה באופן קבוע. מה שהוא ראה היו עיניה. היה ברק בתוכם, ברק ירוק ששרף אותו והשאיר בו כוויה, במיוחד כאשר תפס אותה מטילה בו מבט. אך רוב הזמן היא נמנעה ממנו, מה שהפך אותה בעיניו לנחפצת עוד יותר. הוא היה אכול קנאה כאשר גברים אחרים רק השהו בה מבט מקרי.

 ואז היא עזבה אותו.

הוא שאל את עצמו שוב ושוב, למה? איך זה היה מגיע לו?

שולחן האוכל, אותו קנו יד שניה לפני זמן רב, כשהוא היה עדיין סטודנט צעיר, שני ציורי נוף צרפתיים אותם קנו בבוקר הראשון של ירח הדבש שלהם, והמערכת החגיגית של כלי החרסינה, אותה הוא קנה לה רק לפני חודש, כדי לחגוג את יום השנה לנישואיהם, כל אלה הועברו למקומה החדש: דירה שאשתו השכירה מעבר לפינה. וכך, יכולתו להכתיב מעשים, אם כסופר או כבעל, נתגלתה כבדיונית, לא היה בה שום דבר בר אמת, שום דבר שיכול היה להתלות בו. היא הפקירה אותו. הוא הושאר שם לבדו, יושב לפני שולחן הכתיבה שלו, ובוהה באורח עוור דרך חלונו, מקווה, סופר את השניות, הרגעים עד מועד חזרתה.

וזה, הוא חושב, זהו הדבר העצוב מכל. דוד רוצה לכתוב על כך אך אינו יכול... ידו מרעידה. היכולת לסלוח אינה באפיו. הוא זוכר איך איים שיתגרש ממנה, שישא אשה חדשה—אך שניהם הכירו שאיומים אלה הם ריקים. וכך הוא השליך את עצמו במלוא הלהט אל הכתיבה:

תחילה, סיפור על חלוקת סוכריות בחג ההלואין לאי אילו ילדים, והדבר—באורח מוזר ביותר—הנחית אותו במיטה עם האמא. אחר כך, סיפור על השתתפותו כאורח בטכס כלולות, שהנחית אותו במיטה עם הרבנית. איכשהו, כל דמות נשית שכתב הגיעה בסופו של דבר לחלוק עמו הרפתקאות בל-יאומנו, במיטתו. ככל שחייו הפכו דלים יותר—כן הפכו אותם זיונים בדויים ליותר חמים ומלהיטים.

בינתיים, אשתו המשיכה לשמור על זרותה. זרה—אך קרובה. קרובה דייה כדי לשמור על צעדיו, ולעולם לא להניח לו ללכת. ולכן כיצד היה הוא יכול להחלים? בכל פגישה מקרית, כשראה אותה עוברת בצד השני של הרחוב, היא רמזה שאולי היא תחזור אליו, אולי מחר, אולי בשבוע הבא.

הוא תוהה: מדוע אמרה זאת? להרגיע את רגשותיו—או להסעיר אותם מחדש? לא היתה לו כל דרך לדעת בבטחה—אבל אה, באיזה יאוש הוא היה זקוק להאמין! לאחר ליל נדודים דוד היה מטלפן אליה, יצרו גובר עליו, כאילו היה נער. הוא נמשך להניח את ראשו בחיקה ולבכות, לבכות על הטעויות, על הזמן האבוד, ההזדמנויות המפוספסות.

כסופר הוא מצא שסיפור עם סוף שמח הנו משעמם—אבל עכשיו הוא קווה, הוא התפלל לסוף שכזה. דוד רצה לאמר, תני לי לספר לך איך הדברים יתגלגלו. אבל היה גוש בגרונו, וכך, כאשר היא הרימה את השפופרת הוא השתתק. אפילו כך, היא חייבת היתה לדעת כמה גלמוד הוא היה, כמה הוא רצה אותה בחזרה.

קולה היה מרוחק, אפילו צונן לפעמים. לא, היא עמדה על כך, לא היה אף אחד אחר בחייה. אף אחד מלבדו. אבל החודש היא מדי עסוקה מכדי לשוחח, מכיוון שמצאה משרה, רק אתמול, כמזכירת קבלה. יש עכשיו, היא אמרה, מדי הרבה לחץ בעבודה.

אז בטריקה, היא שמטה את השפופרת בצד השני. הוא זוכר היטב כיצד זה נשמע. זה חייב היה להשמט במקרה. לא יתכן שהיא היתה כה כעוסה, כה מלאת חימה עליו עד שעשתה זאת בכוונה.

בשלב זה הוא משנה את הנקודה הסופית לפסיק, מהסס ואז מוסיף עוד משפט: היא עזבה אותו, באומרה שהיא יכולה להיות רק שלו. באותה שניה שהוא מרים את ידו, "רק שלו" נספג, וטובע לתוך הכתם. הוא מעביר קו למחוק את המשפט כולו, ובוהה במה שנשאר. לא הרבה. הוא מוצא את עצמו בלום. הסיפור שלו אינו זורם. הנייר עדיין מרשרש שם, מתחת לצל של עטו.

בחושבו על הדמויות שלו—אשה, גבר—הוא רושם מספר הערות לעצמו: האם הגבר קנאי מדי? האם היא שונאת אותו? האם לא נוח לה משום מה? לזמן מה הוא מפליג הלאה במחשבותיו, ואז קורא את ההערות שלו שנית, הפעם בקול רם—אבל איכשהו, ההערות חסרות כל הגיון לגביו.

כיצד יכולה אשה להרגיש אי נוחות, חנוקה על ידי תשומת לבו? זה בלתי יאומן! זה לא אמיתי, באמת! הוא, דוד, הנו סופר יותר טוב מאשר זה! האין קנאתו מעין מחמאה, המחמאה הכנה ביותר שגבר יכול להציע? אשתו צריכה להיות מאושרת, היא צריכה להיות מוחנפת שהוא אוהב אותה כה הרבה, כל כך עמוק!

הלילה הזה האחרון, הוא נזכר, היה שוב לילה חסר מנוחה. הוא זרק הצידה את השמיכות וקם בחשיכה, מקלל את עצמו, מקלל אותה. כשאור היום פרץ פנימה לבסוף, זה העיר את הדברים בבעיטה כמו בכל יום. אותן המלים—דוד יכול עדיין לשמוע את הדן—יצאו ברתיחה מתוך פיו.


סודות ושקרים, שקרים והטעיה! היא דוחפת אותו לקראת שגעון! אין הוא מסוגל להמשיך כך, במאמץ לבטוח בה, בניסיון לעשות במיטב יכולתו כדי להתעלות מעל אי האמון. אלו הם חייו—לא איזה סיפור בדיוני! אין בו סבלנות, אין לו זמן להמשיך הלאה ולהעמיד פנים. למעו שפיות הדעת שלו, מוטל עליו למצוא את האמת. היא יכולה אמנם להיות שלו, רק שלו—אך האם אכן כך היא?

הוא ידע את כתובת משרדה, כיוון שעקב אחריה לשם מספר ימים קודם לכן. דוד כפתר את חולצתו, השחיל את העט בתוך כסויו ותחב אותו בכיס החולצה. אז הוא נתר ויצא מפתח דלתו. תוך הליכה מזורזת, הגיע להצטלבות. שם הוא עצר ברמזור, מאוגף משני צדיו בין גברים, גברים צעירים מתוחים לבושים חליפות אפורות, שהציצו מדי פעם בשעוני היד שלהם.

העצבנות הזו, הוא החליט, עשויה להיות לו לתועלת בגיבוש דמויותיו. אשה, איש עומד ומחכה.

האיש הריהו עדיין רק שלד במוחו, שלד המאמץ את עצמו לקראת היום הדרמטי ביותר של חייו. האם האשה בוגדת בו? האם יהרוג אותה—או אולי את עצמו? השלד, כמו גברים אלה המקפצים מסביבו, יכול להגיע לעצירה, לחכות ברמזור, ולבדוק את שעונו בעצבנות.
 
בלי אפילו לדעת כיצד הגיע לשם, דוד מצא את עצמו עומד לפני בנין המשרדים שלה. דלתות הזכוכית סבבו ונפתחו לפניו, אפשרו לו מבט חטוף על חלון קטן הישר ממולו, בקיר האחורי של אולם הקבלה. ושם, משתקפת בזכוכיתו של החלון היתה דמות של אשה דקת גזרה. היא היתה לבושה חולצה כחולה עם מחשוף עמוק. ממרחק, היא נראתה כמו סימן של דיו כחול. הוא ראה את התסרוקת הגבוהה ולפתע הכיר את אשתו.

מיד הוא פנה על עקבותיו ויצא.  בלב דופק, הוא מצא שביל עפר מסביב לבנין, מיקם את אותו החלון והשתוחח מתחת לספו. השיחים בגבו היו דוקרניים, כך שדוד לא יכול היה להניח לעצמו להשען עליהם. כפות רגליו התחפרו לתוך בור. מזמן לזמן הוא ישר את גבו, הציץ בחתף דרך החלון, ושוב השתופף.

איזה חרק התעופף לו, אולי פרפר. משהו שהרגיש כמו תולעת זחל סביב הגרב שלו ולתוך מכנסיו. השמש המשיכה לעלות. הוא התרומם, הציץ ושוב התחבא, וחוזר חלילה. אחרי שעה של שגרת ריגול זו, הוא היה רטוב מזיעה. ברכיו התנפחו, ושרירי רגליו החלו לבעור תחתיו—אך הוא היה דרוך על משימתו. הוא שלף את העט מכיס חולצתו, מתוך כוונה לרשום הערות. המידע שהוא החל לאסוף נעשה בהדרגה יותר ויותר מבטיח:

תחילה, נעמדו מספר אנשים בתור לפניה. חמש דקות אחר כך היא היתה לבדה, מדפדפת בערימה של ניירת. לאחר מכן הוא שם לב לאדם גבוה בעל כתפיים רחבות, שאת גבו יכול היה לראות, לבוש חליפה עסקית.

האיש קרב וניגש אליה. חמש דקות אחר כך, הם עדיין שוחחו. ממרחק, השיחה נראתה מדי ידידותית, מדי חמימה בין שניהם. אז דוד קלט אותה כשהיא שואלת משהו באופן בוטה ומזמין וגם, אבוי, מחייכת.

לדאבון לבו, היה עליו להסתתר זמן ארוך יותר בפעם הזו, מאחר וחשד כי מישהו בפנים עלול היה להבחין בראשו העולה מעל סף החלון ויורד מיד. מישהו, הוא סבר, עלול לחשוב שהוא מסיג גבול.

עתה זו היה כבר לבטח שעת הצהריים. ספוג זיעה, דוד העיף מבט מעבר לכתפו על הענפים הדקיקים, הקוצניים הסובבים אותו, ולפתע הבושה וההשפלה של היכן הוא מצא את עצמו ומה הוא עושה השיגו אותו. אף אשה אינה שווה את זה.

הוא קם על רגליו באנחה, מוכן לוותר ולחזור הביתה, ואז קלט רחש של ענפים מתנפצים, רחש שהגיע מאחוריו. דוד פנה לאחור כאשר—לפתע פתאום—אגרוף כבד פגע בו הישר על סנתרו, מה שגרם לו להתנדנד קדימה ואחורה עד שלבסוף איבד את שווי משקלו. הדבר היחידי שריכך את נפילתו היה השיח הדוקרני שמאחוריו.

עומד כמנצח מעליו, עם הילה של אור שמש מכתירה את ראשו, היה האיש הגבוה. כתפיו נראו עוד יותר רחבות בטווח קרוב זה.
"מי אתה?" דרש האיש.
"לא חשוב זה," פלט דוד. "למה חבטת בי?"
במקום תשובה, האיש פסע קדימה אפילו קרוב יותר, וללא אזהרה קבע את רגלו הישר על כתפו של דוד.
בינתיים ראש הופיע בחלון מעליו. "מה קרה?" זעקה אשתו. "מה אתה עושה כאן? אתה מרגל אחרי?"

שוכב שם חסר אונים, משוטח על גבו, חשוף לבחינה המדוקדקת שלה, דוד הרגיש את פניו מעלים סומק. הוא נכווה פעמיים—פעם אחת על ידי חום השמש ופעם שניה על ידי הלהבה הירוקה שבעיניה. לא היתה שום דרך, שום דרך הגיונית לענות, וזה—בדרך הטבע—הצית את זעמו. מצויד בשום נשק מלבד העט שלו, הוא הניף כלפי מעלה את ידו, מכוון הישר אל זה שהתקיף אותו.

העט התרוממה באויר, השתקפויות הברק שלה מתהפכות באור השמש. היא המשיכה לסוב, מגיעה גבוה יותר ויותר במעופה, עד שהגיעה לאותה הילה של אור שמש, ההילה שהכתירה את האיש העומד, ובאותה נקודה אגרוף גדול, שהיה שייך לו לאיש, ניסה להגיע לעט ולחוטפה.

היד כנראה נשלחה רחוק מדי באויר, עם תוצאה מיידית ונוראה: האיש המתקיף מעד, איבד את מקום עמידתו על האדמה ונפל בכבדות, כשהוא מורט אי אילו מהענפים ואף שובר אחדים מהם בדרכו למטה. הדבר היחידי שריכך את נפילתו היה לא אחר מאשר דוד, שמצא את עצמו לפתע כבוש תחתיו ולגמרי מחוסר נשימה. למרות זאת הוא הצליח לפלוט קריאת דווי חדה, והרים עיניו לשמיים.

ושם בשמיים הוא הבחין איך העט הגיעה לנקודת המפנה במעופו. העט עברה בקשת—באיטיות כה רבה—מעל מסגרת החלון, ופספסה את ראשה של אשתו בהפרש של לא יותר משערה. אשתו פסקה את שפתיה הצבועות. החיוך שלה, הוא שם לב, היה נגוע בשמץ של נקם. היא פשטה קדימה את ידה, מחכה בבטחה לדבר להגיע, ואכן העט בא אליה, כאילו היא מין סוג של מגנט. אז היא לפתה את העט, והחלה לנענע אותו במעין שובבות, ומרטה את קצהו כמין חץ, לנגד עיניהם של שני הגברים השוכבים לפניה, זה על גבי זה.

הציפורן המחודדת ברקה בהבהוב מתכתי. הדבר האחרון שדוד ראה לפני שאיבד את הכרתו היו העיניים שלה. באותה שניה נדמה היה לו שהוא רואה בהן ברק של שגעון. היא קרצה אליו ואז, כוונה למטרה.


כמה זמן הוא נשאר שם? לדוד אין כל מושג. יתכן שזה נמשך שניות או שעות. אין הוא יכול לזכור כיצד שחרר את עצמו מתחת משקלו של האיש מעליו, או אפילו אם נח עליו משקל זה כלל ועיקר. כמו כן אין הוא יכול לזכור את הדרך, כיצד נשא את עצמו בחזרה הביתה.

אבל איכשהו הוא יודע, עמוק בפנים, איך היא היתה חייבת להרגיש. יש לו תחושה פתאומית של הכאב שלה, ושל הצורך שלה להחזיר כאב. והוא מקבל את הדרך בה היא רואה את הדברים, בפעם הראשונה בחייו. האם זה מאוחר מדי בשבילו? האם מאוחר מדי להפוך דף חדש? האם הוא יכול להחזיק מעמד, רק זמן מספיק כדי לנסות, לנסות להגיד שהוא מצטער? בנקודה זו דוד מוצא את עצמו יושב לפני שולחן הכתיבה, לוחץ יד אחת אל רקתו, היכן שכאב חד יורה דרכו. היד השניה לופתת את נשקו: העט.

אין לו זמן רב. סיומו של הסיפור הגיע אליו סוף סוף, ובכך המאבק בין הסופר שבו לבין  העורך, המאבק שהתחולל קודם בנפשו, הופך פתאום לקל, והנצחון—למלא שמחה. דוד שופך את לבו, ממלא דף אחד אחרי משנהו בקו הבטוח, הנוהר שלו, הקו שעובר דרך ההרים והגבעות שבצורתן של האותיות, בלכסון קבוע.

בנוף זה של דיו כחול, הוא כותב ללא הפסקה, ללא עריכה או מחיקה.

אז הוא מניח את ראשו על משטחו של שולחן הכתיבה, מוותר על השליטה, מניח לעיניו להעצם וסוף כל סוף, נופלת עליו תרדמה. בחלומו הוא סוקר את הדף הזה, דף הנייר האחרון. המרקם שלו, אותו הוא רואה מטווח קרוב ביותר, ממש ליד אישון העיין שלו, הוא מרקם של נסורת נייר דחוסה, משוטחת. הוא מבחין בכל סיב וסיב. הוא מבחין בגוונים השונים של הלובן שלכל אחד מהם. הדף נושא עליו הדפס מטושטש, הדפס של כתם שדימם וחדר דרך כל הדפים החל מן הדף העליון.

ברגע זה ההדפס מתחיל לשנות את צבעו, עתה כבר השחיר, ואם תעביר עליו אצבע, תמצא שהוא מרגיש יבש למגע. ובתוכו של ההדפס, אתה יכול למצוא את טביעת אצבעותיו של הסופר. זוהי החתימה שלו, מאחר שהשינה ירדה עליו לפני שהספיק לכתוב את שמו. ישר מעל חתימה זו משורבטות המלים הבאות:

היא אמרה, זמן ללכת. הוא ביקש את סליחתה, ואז היא עזבה אותו.