הפסנתר הלבן

היא מניחה את ידה על המזוודה שלי, ובלי לבקש רשות סוחבת את הדבר, כאילו היה זה שבוי פצוע, לתוך מה שהיה חדרי. אני הולך בעקבותיה, מוקסם, עם כל צעד, על ידי משחק הקפלים, העוברים מכאן לשם לרוחב חצאיתה ההדוקה, הקצרה.

"הנה," היא אומרת, בועטת את המזוודה לפינת החדר, דוחפת אותה מצד לצד עד שהמזוודה נדחקת מתחת לאצטבה, היכן שאי אלו מהתמונות הישנות של ילדותי מוצגות לראווה. ביניהן, באותה מסגרת מתכת מעורערת, מתחת לזכוכית המאובקת, נמצאת התמונה שהיתה חסרה לי, התמונה אותה אהבתי יותר מכל: התמונה מאי אז של אמא, אבא ואני.

הלחיים שלהם משיקות, ובהביטי על אמא אני יכול להרגיש שאוזנה לחוצה לתוך שלו, באותה צורה משעשעת שהיא אהבה לעשות זאת, מפני שזה דגדג אותו, ומפני שהיתה ביניהם התאמה מושלמת. והם מחבקים אותי שניהם כאחד: הוא בזרוע הימנית שלו, היא בשמאלית שלה, היכן שהטבעת שלה לוכדת את האור. מעל שיני מבריק גשר מתכת כשאני מחייך שם, מתחת ראשיהם במסגרת ההיא, ליד פרסי הכדורגל שלי וכפפת הביסבול שעורה יבש ומבוקע.

אניטה סובבת על עקבותיה כדי לשאול אותי, "אתה עייף?"

"לא," אני מרגיש מחויב לשקר, כי מי היא בכלל לשאול אותי.

"או קיי, בני, בסדר," היא אומרת, במשיכת כתפיים. "רוצה קצת חלב חם לפני השינה?"

לכך אני עונה, "מה, את חושבת שאני תינוק?"

בצעד מהיר אחד אניטה מגיעה פה לצדי, מה שלגמרי מפתיע אותי. ללא כל בושה, היא בוחנת אותי מלמעלה למטה ומתפרצת בצחוק, צחוק עמוק וגרוני. "אתה? תינוק? לא," היא אומרת. "בטח לא זה. מה אתה עכשיו, בן עשרים וחמש?"

"עשרים ושבע."

"אביך סיפר לי כל כך הרבה עליך."

אני לא יכול להתאפק מלשאול, "באמת? הוא סיפר?"

"אני מרגישה כאילו אני מכירה אותך כבר," היא ממשיכה ואומרת, בהעיפה מבט בתמונה. "רואה שם, כמה חזק הם לופתים אותך? אני כמעט יכולה לשמוע אותם אומרים: אל תגע פה, בני. אל תגע שם. אני כמעט יכולה לשמוע אותך, גם כן: אל תגעי בי כאן. אל תגעי בי שם."

ולפני שאני יכול להגיד לא, היא אוחזת בידי הימנית, אחר כך בשמאלית, מסחררת אותי מסביב לחדר, כאילו במשחק, ומטילה אותי הישר למיטה, תוך שהיא שואלת אותי, עם נצנוץ בעיניה, "נו? רוצה נשיקת לילה טוב?"

"לא," אני אומר, כי מי היא לשחק את תפקיד אמי.

"אתה בטוח?" היא אומרת, וזה הרגע בו אני חש, בפעם הראשונה, שאולי היא בודדה כאן, בדירתנו הישנה, מוקפת בתמונות המצהיבות, בהיסטוריה הנשכחת, בודדה כפי שרק כלה חדשה יכולה להיות, בשעה שאבי נמצא הרחק שם בבית החולים.

"בטח שאני בטוח," אני אומר, בקול בלתי בטוח. "וגם מזל טוב... מצטער, שכחתי לאחל לך."

אבל לא נראה שאכפת לה מה אני אומר, או לצורך הענין, מה שכחתי להגיד, ואני יודע זאת כי שניה אחת אחר כך שפתיה עלי—על המצח שלי, למעשה—לחות ורכות, ואני עוצם את עיני ונושם אותה ומקווה לפתע לעוד, אך מוצא את זה לא נוח להודות בכך לפניה, ועוד יותר מכך, לפני עצמי.

אניטה פורשת את השמיכה מעלי והשמיכה נופלת בכבדות. כבדות שמספיקה לא רק לעצור אותי מלרעוד—אלא גם לייצב אותי במקומי, ליישר את אברי, ולגהץ כל קפל על עורי. אני בבית, אותו הבית שמהרתי כל כך לעזבו לפני עשר שנים, לפני שהורי נפרדו.

אני מתהפך אל הקיר ומתהפך מיד חזרה בנסיון לקלוט את ריחה, אותו עזבה אניטה מאחור כאילו מתוך שכחה, לפני שעצרה ליד הדלת, נופפה אותה הלוך ושוב כמין מניפה יפנית, מה שגורם לי לתהות: האם תשאר—או תלך? ואז בנקישה היא סוגרת את הדלת בדרכה החוצה.

זה קשה לי, אתה מבין, לשחק את זה בעוינות לעת עתה, או להאשים אותה על התאונה, כי במבט ראשון היא נראית כה תמימה, וגם בגלל שהניחוח שלה כה חזק, עד כדי כך שאתה יודע שהיא מיוחמת; וגם בגלל שהמקום הזה, בו גדלתי, מטיל תעתועים במוחי. בחולשתי אני מרגיש לפתע כמו ילד, ילד-גבר המתבונן מוקסם באור, עפרון האור המתגלגל פנימה בדיוק שם, מתחת לדלת.

וכך אני שוכב שם, בוהה בתקרה, היכן שהצללים מרקדים, ואני יכול לראות מה ראה אבי באשה זו, כיצד איבד את צלילות דעתו בגללה, ומדוע, עדיין, הוא כה כרוך אחריה. אני זוכר איך בזמן ההוא, כשעדיין היה נשוי לאמא, הוא לא רצה להודות בבגידה, למרות שהיה משוכנע שזה בכלל לא משנה, וחוץ מזה, שמותר לו לבגוד.

אחרי הכל היתה זו היא, אמא, שעודדה אותו לעזוב את הדירה כל ערב כשהתלמידים היו באים לשיעורי הפסנתר, כי אבא היה תמיד עושה רעש, מנסה לתקן משהו, ומספר תלמידים התלוננו שזה מוציא אותם מהרכוז, וכך זה קרה שהוא התחיל להרגיש שנוכחותו אינה רצויה.

וזו הסיבה שהוא התחיל להשתעשע, ולבלות זמן רב כל כך באיזו חנות גלידה, רחוק בהמשך הרחוב, היכן שאיזו נערה, שעמדה מאחורי הדלפק עם שני כדורי גלידה מתנוססים, היתה מוכנה ברצון רב לשרת אותו.

ולכן אמא הטיחה בו את הטבעת שלה. וכך הטבעת התגלגלה לה—אולי מתחת לספה, אולי למקום אחר—ומעולם לא נמצאה, מפני שהיא הזכירה לכל אחד מאתנו את הזמן ההוא, ואת הרגשת הכאב.

לא זמן רב אחר כך הפסקתי את לימודי בתיכון ונסעתי הרחק: תחילה לתל אביב, שם שהיתי עם קרוב משפחה אחד אחרי השני, ואז עזבתי ללמודי ברומא. הקרובים האלה היו בקשר עם שלושת דודותי מלוס אנגלס, שהיו בקשר עם השכנים, אלה מהקומה למעלה ואלה ממול לדירתנו, וכמו כן אלה מעבר לרחוב. וכך מזמן לזמן, הם הציעו עדכון של המצב. הנערה ההיא, הם אמרו לי, נכנסה לגור עם אבי מיד לאחר הגירושים.

להפתעת כולם היא נראתה כמין גרסה צעירה של אמא—בכל המובנים מלבד אחד: אניטה היתה בחורה פשוטה, גסה אפילו, וללא תעודת בגרות. בקיצור, היא היתה בדיוק מה שאבי הזדקק לו באותו זמן: מישהי שתעריץ אותו.

אניטה, הם אמרו, השתמשה בכל קסמיה, החל ממסירות עוורת וכלה באיומים לעוזבו, וכל אלה מכוונים ללחוץ על אבי לשאת אותה לאשה. הוא הצליח להתנגד למשך זמן מה, עד שהיא הודיעה שהיא חושבת שהיא בהריון. וזה, עכשיו, מביא אותנו לזמן האסון, שאותו ניתן לתאר—אם בכוונתך לחגוג אותו—כחתונה.

לדברי דודותי, האירוע הפך למופע ראווה, מופע הראוי ללא כל ספק לרכילות, אשר נלחשה בפזרנות רבה בין האורחים. האשה הזו, אניטה, ממש מחוצפת, כך הם אמרו כשהיא בטלה את ההזמנה של חלקם לחתונה.

אבל למה שהיא לא תבטל? זה היה פיקחי, כך היא חישבה, להתעלם מכל אחד אחר שלא היה מוכן לקבל אותה, כל אחד שנסה להפחית, בכל צורה שהיא, מדרך עלייתה הארוכה ורבת המכשולים לקראת הנצחון. ולאחר שרשימת האורחים נקבעה, היא הקדישה תשומת לב מדוקדקת לעיצוב כל פרט של רגע ההכתרה שלה, כאשר היא, מרת קמינסקי החדשה, תופיע סוף סוף בגלוי—לעין כל—בכניסה מלכותית לצידו של אבי.

בתחילה היא העלתה רעיון משעשע, הרעיון להמריא יחד אתו בבלון של אויר חם, ואחר כך לנחות, איכשהו, באיזור פנוי בין האורחים הנדהמים. סידורים נעשו מיד—למרות פחד הגבהים של אבי, אשר מסיבה כלשהי נשמט מזכרונו לציין.

הוא ניצל, אותו יום גורלי, מלעלות על מכונת התעופה, ניצל, תודה לאל, בגלל פשלה, סתם טעות תמימה של בעל העסק של הבלון. בסופו של דבר איש זה איבד את רשיונו, תודות לעובדה ששבועיים קודם לכן הוא העמיס את סלו של הבלון מעל ומעבר, עם שלושים ילדים פחות או יותר. מן הסתם טעה בספירתם. הבלון נטה להתהפך כאשר הרוח התנפחה, ושלחה אותו לתעות בשמי האיזור: תחילה לדרום, לכוון סאן דיאגו, ואז מעבר לגבול מעבר לטיחואנה, ומשם והלאה לתוך חלקיה הפנימיים של מקסיקו.

וכך היה זה ברגע האחרון שאניטה הצטרכה להמציא משהו חדש, משהו מהודר ומתוחכם ומסוגנן, שיהיה ממש יתאים לכניסה מלכותית. הוא ניסה, לשוא, להציע לה רעיון כזה ואחר, ובתגובה לכך היא אמרה, לא, זה לא קלאסי מספיק, ולא, גם זה לא מספיק קלאסי—עד שעיניה נפלו, מכל שאר הדברים, על הפסנתר. הפסנתר של אמא.

היה זה פסנתר כנף מעולה, מחוטב בעיטורים עדינים, שעוצב מן הסתם בעבור איזה ארמון מלכים. אבי קנה אותו בשביל אמא בשיא הקרירה שלו, מיד לאחר ירח הדבש. הוא קרא לה, "המלאך שלי," והעריץ את כשרונה. היה זה הזמן שעדיין השתעשעה בתקווה, תקווה גדולה להפוך לנגנית פסנתר בקונצרטים יוקרתיים, מפני שמקורה היה בשושלת ארוכה של מוסיקאים.

אבי סבה היה אברהם הורוביץ המפורסם, שבגר מהקונסרבטוריום בקייב בתחילת המאה. הוא הפך במהירות לכוכב, והופיע בכל עיר גדולה ברוסיה, היכן ששלמו לו לעתים קרובות בלחם, חמאה ושוקולד, במקום בכסף, מפני שהיו אלה זמנים קשים. משלושת בניו שרד רק אחד.

יוסף הורוביץ שאף להפוך לנגן כינור, אך ידו ניזוקה קשות בזמן הפוגרום באודסה. במקום זאת הוא הפך למורה מוסיקה ופיתח שיטה, שיטה מיוחדת ללמוד בעל פה קטעים ארוכים של מוסיקה, על ידי שינון מהסוף להתחלה.

בנו בנימין הורוביץ, שהפך למנצח, לקח את השיטה צעד נוסף קדימה. במקום הדרך המסורתית של ניגון הקטע שוב ושוב, אתה היית צורב אותו בזכרונך, או נכון יותר בתת תודעתך, על ידי ביצועו כל ערב לפני השינה ללא החזקת הכלי בידיך. הוא היה פזרן נודע לשמצה, והירושה היחידה שהשאיר לבתו נטשה היה חלומו הבלתי אפשרי, חלום על הצלחה.

וכך אמא הכינה את עצמה לקרירה מבטיחה של מוסיקאית נאבקת. אבא היה חייב להיות נוכח בשעות של הקלטות וחזרות, ולהקשיב לה כשהיא מתאמנת, מתכננת תכניות הופעה, מתמודדת עם בעיות של אקוסטיקה, עם מנצחים, עם תזמורות. בשבילו זו היתה מטלה לא קלה, כי לאמא היו שאיפות גדולות, שאיפות שכמעט הצליחו להמריא, ושהתאזנו כנגד אכזבות שהיו גדולות במידה שווה.

ואז נולדתי אני. אמא וותרה על הרסיטלים, ובמקום זאת החלה לתת שעורי נגינה. עברנו לדירה קטנה, היכן שהפסנתר, כפי שאני זוכר זאת, מילא את מחצית החלל של חדר האורחים.

המחצית השניה הפכה עם הזמן לערבוביה. היא הכילה את עגלת התינוק המעורערת שלי ואת האופניים החלודים על שלושה גלגלים—כי מי יודע, אולי שוב נצטרך אותם יום אחד—וכמו כן אנציקלופדיה מיושנת, שהיתה בלתי שלמה כי אחד הכרכים היה חסר, וערימות בלתי מאורגנות של מחברות ותווי נגינה, שנשענו כנגד הקירות. הפסנתר התרומם מעל כל זאת: הוא נראה כה כבד, כל כך לא במקום עד שהיה עליך להדחק מסביבו, או לזחול מתחת לבטן של הדבר הזה.

אך כשאמא נגנה בפסנתר, כל זה כלל לא נחשב: הקירות נעלמו וכך גם הערבוביה, מפני שהיה זה כל כך מרתק לעקוב אחריה. היית יכול לראות את אצבעותיה העדינות, הארוכות, בהתעופפן מעל הקלידים, עד שהן הפכו, כבמעשה קסם, לטשטוש גמור. ידיה הפכו שקופות, והטבעת שלה, אני זוכר, הפכה לזוהר. אמא נעשתה אויר, היא נעשתה מוסיקה. אפילו כאשר הפסיקה לנגן, המיתרים בפנים עדיין המשיכו להרעיד.

ברגע זה, כשאני שוכב כאן בחשכה, אני עדיין זוכר את אותו הצליל, והוא יכול— אפילו עתה, כל כך הרבה שנים מאוחר יותר, לסחרר אותי: הצליל המתוק, המורכב של אותה ההרמוניה.

אך הדבר האחרון שאניטה התענינה בו היה מוסיקה, וגם לא היה זה הרמוניה. מה שהרשים אותה היה המשטח המבריק, הצבע הלבן, הקלידים בגון השנהב ואלה בגון השחור, כל הדברים שיכלו לשרת כרקע קלאסי, מושלם בעבור הכניסה המלכותית בטקס כלולותיה. היה זה הנשק הכי מתאים שהיא יכלה להעלות בדמיונה, אשר בעזרתו תוכל לדחוק החוצה את אויבתה: אמי. באמצעות היפוך מוזר, הכלי של אמא ישמש עתה כנגדה.

וכך הועבר הפסנתר, במאמץ רב ובהתאם לכך גם בתשלום יקר. הוא הועמס על פלטפורמה מיוחדת, וכל המתקן היה מוכן להחליק על גלגלים, בדיוק ברגע הנכון, מאחורי המסך. הוא יתקדם למרכז הבמה של אולם החתונות. כל פרט, כך נאמר לי, עבר חזרות ותוזמן במירב הזהירות:

מכונות ערפל הועמדו בצורה דיסקרטית בין הרגליים הלבנות, המחוטבות, מכונות שמוכנות לפלוט עננים של אדים צפופים, על מנת להפוך את המעמד למיסתורי ביותר. המשטח העליון של הפסנתר הוברק עד שהפך לכליל השלמות, ובהגיע הרגע הנכון טפסה עליו אניטה, נסתה פוזה כזו ואחרת, עד שבחרה לבסוף פוזה שהיתה מעודנת אך גם מפתה:

כדי למנוע כל הפרעה, האשה הזו לא ענדה כל תכשיט מלבד הרווח בין שדיה. תוך השענות לאחור על מרפקה, היא הרשתה לכתפיה שלה להשמט הצדה כדי לחשוף את החמוק של כתפה בשלמותו. כך היא שכבה, רגל אחת מוצלבת מעל השניה עם הברך כפופה ישר לפני השד העגלגל, הורדרד. היא בחנה את מראיה בראי יד קטן, מכוון זה, מכוון אחר, ושפרה את הפוזה עוד יותר על ידי הפשלת שולי שמלת הכלולות מסביבה, וסידור הקפלים—בדיוק ככה—ולבסוף כוונה את העקב הגבוה, החד הישר אל פני המשטח.

אבי, שמעולם לא נגן בשום כלי, צווה לשבת על הספסל לפני הפסנתר, מולה. יתרה מזאת, הוסבר לו כיצד עליו לנגן—או לפחות, להתנהג כאילו הוא מנגן—על ידי תנועה דרמטית של ידיו ונפנופים באויר, בהתאם לשיר שינוגן על ידי מוסיקאי מוסמך, אי שם מאחור מעבר לקלעים. השיר יפתח במלים הבלתי נשכחות, הבט בעומק עיני, והוא ימשיך בהבטחה, ואז תראה מה אתה בשבילי...

דממה נפלה בין האורחים כאשר, בהבקיעו מתוך ענן של עשן, ניתן היה להבחין בפסנתר על הבמה. אניטה, כך אמרו כולם, היתה מדהימה. התגלמות היופי, ממש גילוי השמימי מתוך הגשמי, עם עלותה מן המתקן. כפי הנראה, הרגע היה שייך לה במלואו.

לה—ולאף אחת אחרת! היתה אמנם חריקה קלה, שנמלטה מהגלגלים מתחת לפלטפורמה—אבל היא כוסתה בצורה טקטית על ידי השיר. חפשני בלבך, הוא התחנן. חפשני בנשמתך, וכאשר תמצאני, לא תצטרך עוד לחפשני...

אבי, כפי שכבר אמרתי, סבל מפחד גבהים, ואכן הוא נראה קצת לא בנוח שם בקצה הבמה. מאחורי גבו, שם למטה, היו הקולות המעומעמים של המלצרים, שהתרוצצו סביב השולחנות, בהניחם צלחות חרסינה משובחות סביב לסידורי הפרחים. המקום המה מלחישות. אולי הוא היה מוטרד במקצת מכל זה.

ברגע מסוים הוא חכך את עיניו, ונראה היה כאילו ברצונו להסיר את משקפיו משום מה. רוב הזמן ידיו התעופפו באויר, ממש בהתאם למוסיקה כפי שלימדו אותו. אך אז—כאשר תפיחה של עשן התפוצצה לפתע תחתיו—הוא חדל לגמרי להתנועע ובמקום זאת, החל לכחכח בגרונו.

"תפסיק עם זה," אמרה אניטה. והיא אמרה זאת, איכשהו, בלי להניע את שפתיה.

לכך הוא ענה, "מה?"

והיא אמרה, "לא עכשיו! אל תשתעל!" ומפינת פיה היא השמיעה, "רק תחייך, יקירי! תחייך!"

ואכן הוא נסה, ככל יכולתו, לבצע את מה שהיא בקשה, והוא הצליח ברוב מאמץ להקיא מין חיוך. זה לא דבר קל לעשותו כלל ועיקר, בעיקר כאשר כל האורחים—שרובם הריהם זרים לחלוטין—לוטשים בך את עיניהם.

היא אמרה, "איזה מין חיוך הוא זה? תפסיק עם זה!" והמילים התחלקו איכשהו מן הרווח הצר שבין שיניה. והיא המשיכה לצעוק, "הבט בי! הבט עכשיו בתוך עיני! ישר בתוך עיני!"

והוא נסה, באמת: הוא נסה זאת תוך כדי שפשוף עיניו ונסיון כושל לפקוח אותן ולהגיד, "איפה? איפה? אני לא רואה כלום... עשן מקולל!"

את כל השיג והשיח הזה אפשר היה לשמוע מעל המוסיקה—אבל לרוב המזל רק על ידי אלה שישבו קרוב לבמה. שאר האורחים נסחפו על ידי השיר, שהביא את כולם לכלל דמעות, בעיקר את אניטה, מפני שהוא היה כל כך נוגע ללב.

והם כמעט פספסו את הנקודה, בדיוק שם לקראת הסוף, כשאבי דחף אחורה את הספסל, ניגב את הערפל, בתנועה עצבנית, מעדשות משקפיו, ועמד שם למשך שניה, מרחק של נשימה מן התהום. אולי הוא לא שם לב. ואז, לצלילן של המלים, כל מה שאני עושה, אני עושה בשבילך, הוא נפל וראשו למטה הישר לתוך הקהל.

כתובה באותיות מוזהבות על כרטיס מבושם, הזמנת החתונה הגיעה אלי למילנו שבוע אחד מאוחר יותר. היא הגיעה באותו הזמן שהגיעו שלושת המכתבים מדודותי, עם שלוש גרסאות—אחת צבעונית יותר מהשניה—של החתונה. יום אחד אחר כך הגיע המכתב האחר, זה שנשא את הלוגו, הלוגו הרשמי של בית החולים של סנטה מוניקה. המכתב דחק בי לחזור בהקדם המידי לראות את אבי.

וזאת הסיבה שאני שוכב כאן, במה שהיה פעם חדרי, סופר וחוזר וסופר את התריסים המעוקמים, את הצללים שמסתחררים החוצה מתוכם, כה לאט, ואת השעות עד פציעת השחר.

היום בבית החולים אנו מבלים בוקר ארוך, אשר במשכו אניטה אינה יכולה להרגע בכל פעם שפונים אליה כאל גברת קמינסקי. היא השתכרה מן הכוח החדש שנמצא לה, הכוח של אשת איש. אינני סבור שהיא יודעת עדיין מה לעשות בכוח זה. היא חותמת על מסמכי השחרור, ואני שם לב להנאה הרבה שלה כשהיא אוספת את תרופות הכאב ואת הקביים בשביל אבי.

וכך בסביבות הצהריים, אני מקים אותו מכסא הגלגלים ועוזר לו להכנס למכונית. אנו מגיעים הביתה לאחר נסיעה ארוכה, שבמשכה דבר לא נאמר. הוא בקושי מסתכל לעברה, וגם אלי אין הוא מסתכל.אולי הוא חש באיזה מתח בינינו. או אולי הוא מטושטש. לא אכפת לי, באמת. לאחר עשר שנים של העדרות אין לי דבר להגיד לגבר זה, שאותו אני בקושי מכיר. הוא נראה זקן יותר. לא, לא זקן יותר. פשוט זקן.

אני תוהה מה קרה לו. אני לא מתכוון לגרוי של הרקמה הרירית בעיניים, שזה מה שהם אמרו בין שאר הדברים בבית החולים. ואני לא מתכוון לגבס על רגלו או החיזוק סביב גבו או הקביים. זה לא רק הפציעות. אני מתכוון, באמת, איך זה שהוא נמצא בגוף שונה עכשיו. אחר כך אני תוהה על אותה שאלה בקשר אלי.

היכן הם האנשים מן העבר שלי, האם הם חיים רק בזכרון? היכן הם, אבא ובן? האם הם התפרקו, והחלקים שלהם סודרו אחרת? כמו דמויות שצוירו באבק, וקצת גרגרים כאן, קצת שם ננשפו ועפו להם. דבר לא נשאר, שום עקבות של כמה הערצתי אותו, ואחר כך כמה זעמתי.

וכך כאילו, אני עושה את התנועות של להיות בן. אני נושא אותו על זרועותי לתוך הבנין, למעלה במדרגות, ואז לתוך הדירה צעד צעד, קודם כל לשירותים, היכן שבעקשות רבה הוא מסרב לכל עזרה.

"זה כבר מגיע לי," הוא אומר, "עד לכאן."

אי אפשר לזכות בווכוח כנגד מישהו כה עקשן, וכך אני נשאר בחוץ, כמו שומר. ולפני שאני מספיק לנשום—תך!—עולה רעש גדול, ואני פותח את הדלת ורואה את הרצפה, ואותו שם שוכב בשלולית, עם הבעה על פניו כה מופתעת, כל כך מסכנה, בגלל ההלם, אתה מבין, ובגלל איבוד השליטה, ובגלל שהוא השתין על כל כולו תוך כדי הנפילה.

אניטה משחקת את תפקיד האשה המסורה. היא ממהרת לחדר השינה להביא בגדים נקיים. בינתיים אני דוחף את כסא הגלגלים, מקופל, לחדר האורחים, מעל תערובת של חפצים שמפוזרים על הרצפה המאובקת, ואז מסביב לפסנתר. הוא עומד שם ברוב הדר, סותם את קו הראיה, גדול ולא במקום כמו תמיד, כאילו מעולם לא הועבר מכאן, או שרת כתפאורה לכניסה מלכותית באיזו שהיא חתונה.

האויר במקום הזה יש לו ריח של רקב, והשתיקה בינינו כבדה. אני מגיע לספה הישנה ודוחף אותה קצת אחורה, עושה מקום כך שאוכל לפתוח את כסא הגלגלים. כס המלכות מוכן וזה לוקח מספר נסיונות עד שאבי מצליח לשבת בו.

עכשיו שם הוא נמצא, מחזיק את הקב בידו כמין שרביט מלכותי, ופניו שוב חתומים. הרגע ההוא של הענווה, כשהוא היה פגיע, עבר לו, ולא אכפת לי כלל שהוא חזר לעצמו, חזר להתעלם ממני. שם נמצא אבי, ועד עכשיו הוא לא עושה אף תנועה.

אז בתגובה אני פונה לפינת חדר האורחים, נע לתוכה והחוצה ממנה, נחוש בדעתי להמנע מלשבת לידו. מתוך סתם גחמה, אני משליך את עצמי לתוך צלו של הפסנתר—ישר מתחת לבטנו—וזו עכשיו המערה שלי, הבית שלי, בדיוק כפי שזה היה כשהייתי בן שש. רק שעכשיו עלי להתכופף, ואפילו להרכין את ראשי, אם ברצוני להתאים את עצמי בפנים.

מכאן למטה אני יכול לראות את אניטה: הקרסולים שלה, בעצם, וכפות רגליה היחפות כשהיא באה בנענוע ירכיים לרוחב הרצפה. ועכשיו הנה היא נעמדה, ביני לבין אבי. היא פורשת מגבת מטבח על ירכיו, ושם היא מניחה מגש גדול. ספל מחליק לרוחב המגש מצד לצד, ספל תה עשוי חרסינה בתהליך של חיפוש שווי משקל. יש לו עיצוב פרחוני שאותו אני לא סובל. אני לא זוכר את הספל הזה ולכן הוא לא שייך לכאן. האשה הזו כנראה הביאה אותו לכאן כשעברה לגור עם אבי. מהזוית הזו אני רואה אותו בין רגליה.

הבל של אדים מתפתל שם באויר הקריר ביניהם. אני עוצם את עיני ונושם את הניחוח שלה ושל התה שזה עתה נחלט. אני מדמיין לעצמי את תחילתו של סדק דק כשערה, בדיוק שם בפרק החיבור בין ידית החרסינה לבין הגוף החטוב. אני יכול לשמוע את אבי לוגם, ואת הכפית שלו נוקשת, מנקשת על שפת הכוס. אני יכול לשמוע את רשרוש שמלתה, כנראה היא שוב מתכופפת מעליו, הפעם כדי לאסוף את הכוס הריקה, שאותה היא טורקת—ללא כל היסוס—ישר על ראשי. אני מתכוון, ישר מעל הפסנתר.

ואי שם ברקע יש גם רחש תקתוק. הוא חלש—אבל הוא גורם לי למנות, גורם לי לציין את הזמן. אני חושב שזה רק הלב שלו, או אולי הקצב של מטרונום במרחק. לאמא היה מטרונום, והיא השתמשה בו כדי לשמור על קצב קבוע. אני מקשיב לרחש, אבל מה שאני לא יכול לשמוע—מה שחסר במקום הזה—זה מוסיקה. הצליל המתוק, המורכב של ההרמוניה.

אבי מצביע בעזרת קבו על הפסנתר. "הספל," הוא אומר לאניטה. "קחי אותו, קחי את הדבר הזה. אל תשאירי את זה שם."

היא אוספת את הספל בדרכה למטבח, היכן שקומקום התה מתחיל לשרוק, מה שמזכיר לה לסוב על עקביה ולשאול בעליזות, "עוד תה, מישהו?"

ולמרות הקרירות באויר אנו צועקים, "לא! בהחלט לא! בשום פנים ואופן!"

לאחר שהיא נעלמת הוא פונה אלי ולמרבה ההשתוממות הוא אומר, "אני ממש מבורך." מה שגורם לי לחשוד, מיד שם ואז, שמשהו לא בדיוק בסדר. אני מתכוון, לא רק עם הגוף שלו אלא אולי גם עם ראשו.
ולכן אני לא יכול לעצור בעצמי מלשאול, עם קרירות בקולי, "מבורך? אני מתכוון, אתה? במצבך?"

אבי מביט בי, בפעם הראשונה הוא מתבונן עמוק לתוך עיני ואז—כאשר הוא לא מוצא את מה שרצה למצוא—הוא עוצר לרגע. "אתה היית כזה ילד רגיש," הוא אומר. "כזה עדין. מה קרה, בני? השתנית."

אני מחזיר אליו מבט בהתרסה, ואז אני אומר, "אני בטח מקווה ככה."

"אתה עדיין כועס," הוא אומר. "אחרי כל כך הרבה שנים, כועס בגלל אמא."

ולכך אני אומר, "לא, רק בגלל הפסנתר."

והוא עומד להגיד משהו, אבל אני לא נותן לו, מפני שמשהו מתלקח בתוכי ואני זועק, "מה קרה לי, אתה שואל? איך אתה מעיז? ומה בקשר אליך, איך יכולת?"

הוא מהסס לשאול, מה? ואני ממשיך לומר, "מה, אני צריך להגיד את זה? זה היה הפסנתר של אמא! היא דאגה לו כל כך... הוא היה מושלם, ללא רבב! ועכשיו—"

סומק מתפשט על פניו.

אני מתכווץ עוד יותר במערה שלי, מנסה להחזיק את עצמי, לעצור אותי מלהתפרץ בכעס. ואני צורח, "אני שונא אותך! אני יודע מה עשית, מה הרשית לה—לאניטה הזו שלך—לעשות. כל הנזק הנורא!"

הוא מעיף מבט בכוון המטבח, תוהה אולי אם אניטה יכולה לשמוע אותי, ולכן אני מרים את קולי עוד יותר, "הסימנים המכוערים! השפיכות מספלי התה. השריטות מהעקבים הגבוהים. השקע, אתה יודע, מהכובד של האשה הזו."

ואני מכסה את פני, מילל, בקושי מסוגל לומר, "אמא לעולם לא תחזור עכשיו. היא לעולם, לעולם לא תנגן כאן, אף פעם... והכל בגללך... אתה קלקלת הכל, לכל הרוחות... קלקלת הכל בשביל שנינו."

ואז הוא רוכן קדימה, ככל שהחיזוק על גבו מרשה לו, מנסה אולי להגיע אלי. אני שם לב שיש ניצוץ מוזר בעיניו. והוא אומר, "אני יודע כמה היא חסרה לך. אבל תנסה לא להאשים אותי על הכל. מלבד זאת, אמא לא זקוקה לזה. הפסנתר," הוא אומר, "אין בו צורך, באמת."

אני מסתכל בו, לגמרי בבלבול, מפני שזה שונה ממה שאני רציתי, כלומר זכר כלשהו, הודאה כלשהי באשמה. נראה לי שכרגיל אין בו כל זכר מזה.

"היא יכולה לנגן," הוא עומד על כך, "גם ללא הפסנתר. אתמול," הוא אומר, "בבית החולים, התעורררתי. זה היה כנראה חצות, ובפעם הראשונה בהרבה זמן הלב שלי פעם בכוח רב, הרגשתי כל כך חי ויכולתי לשמוע כל דבר בבהירות גדולה. ואז שמעתי אותה. אני כל כך מבורך. היא נתנה לי לשמוע אותה."

ואני אומר, "אמא נתנה לך לשמוע מה, בדיוק?"

"מוסיקה," הוא אומר, כאילו מתוך הזיה. "אתה זוכר את האצבעות שלה, כשהיא נגנה בשבילנו, כיצד הן נראו?"

"כן," אני לוחש בתגובה. "אני זוכר. כמו טשטוש גמור."

והוא אומר, "בדיוק. זה איך שזה היה, אתמול בלילה. יכולתי להרגיש את הנוכחות שלה. היא באה קרוב לידי, בדיוק לצד מיטתי, והחזיקה אותי, נוגעת בי ברכות, כל כך ברכות, ולטפה את זרועי, כה לאט לכל אורך הדרך עד פרק כף היד, ואני פתחתי את כף ידי, לקבל אותה."

לפתע עולה במוחי רגע שנשכח מכבר, כשהם הניחו את הספה ליד הפסנתר. הספה היתה אז חדשה לגמרי, והכריות היו עדיין תפוחות ונוקשות למגע. אני קפצתי עליה זמן מה, ואז קמתי, משאיר מאחורי רווח שהפריד בין שניהם.

אבא העיף בה מבט מעבר לרווח ואמר, "נגני בשבילי, נטשה." והיא אמרה בקול עייף, "לא יכולה. זמן כה רב לא התאמנתי. אני חושבת שאני מאבדת את המגע המיוחד שלי." והוא הביט הלאה ממנה, באומרו, "תגידי את זה כבר. את מאשימה אותי בכל זה." היה שקט ארוך, שהשאיר את שניהם סחוטים—עד שהיא הושיטה יד לקראתו. אמא העבירה את אצבעה לאורך גב ידו, וכף ידו התהפכה, כך שהיא תוכל לדגדג אותו.

ולרווחתי הם שילבו ידיים, והאצבעות שלהם השתלבו. אילו לא הנצנוץ של הטבעת שלה, לא יכולת להבחין אילו הן אצבעותיו ואילו אצבעותיה.

אבי בוהה במרחקים. אז הוא פולט, "כשהיא נגעה בי, האויר זז... האויר רעד, הרעיד עם המוסיקה. ואני שמתי לב לאצבעותיה, לטשטוש—טשטוש גמור, בדיוק כמו שאמרת—וכך ידעתי שזו היתה היא."

לא בטוח איך לפרש כל זאת אני שואל אותו, "והטבעת? ראית אותה? האם היא זרחה כשאמא נגנה?"

השאלה שלי גורמת לו להנתק לפתע מן הזכרון של ליל אמש, והוא יורק לעברי, "טבעת? איזו טבעת? היא הלכה לאיבוד: אמא השליכה אותה עלי, ביום שהיא עזבה. אתה יודע את זה טוב מאוד, נכון?"

הוא מביט בי בחרון. אולי אני מזכיר לו משהו בה, והוא ממשיך לרגון, "איזו אשה קשה. מה שלא עשיתי בשבילה, זה לא היה מספיק. היא תמיד היתה חייבת להעיק עלי. היא נשענה עלי כל כך כבד."

אבל אז, במאמץ מסוים, הוא מתגבר על החרון שלו ואומר, "אתה אולי לא בוטח בי, או במה שאני אומר, אבל בכל אופן שם היא היתה, והיא נגנה בשבילי. האצבעות שלה", הוא אומר, "הן ריקדו, לכל רוחב עורי, ואני עצמתי את עיני, פשוט בשביל להתרכז, להרגיש אותה. בכזו מהירות היא נגנה, כזה זעם אפילו."

"ואתה שמעת את זה?" אני שואל, לא באמת רוצה להאמין לו, אבל נזכר פתאום איך, כל לילה לפני המיטה, אמא היתה אומרת לי לתרגל את תנועת האצבעות, לנגן תווים באוויר—ללא כל נגיעה במנענעים—מפני שזו היתה השיטה שעברה במשפחתה מדור לדור: השיטה של חריתת קטע מוסיקה ארוך בזכרון.

"מה אתה מתכוון, האם שמעתי את זה," אומר אבי. נראה שהוא אינו מרוצה מהשאלה, כי הוא מעולם אינו מטיל ספק בעצמו. "בוודאי, כן," הוא אומר. "שמעתי."

"מה, אם כך, היא נגנה?" אני דורש.

"היד השמאלית," הוא מאמץ את זכרונו, "נגנה צלילים משתברים. והיא עברה מצד לצד, אתה יודע, בין שתי סקלות, היכן שהתווים עולים בחדות. והיד הימנית, היא נגנה מלודיה, שרחפה באויר, מרעידה שם, מעל הצלילים של היד השמאלית. אחרי זמן מה המוסיקה נעשתה פראית... היא נעשתה מיוסרת, וכך גם אני. וזה גרם לי לראות דברים—"

"מה," אני שואל, "מה זה היה שראית?"

ואני שם לב שהוא מקשיב—אבל לא אלי—מנסה אולי לייצב את עצמו, למצוא איפה שהוא בפנים, בגרעין, קצב קבוע. אולי כמוני הוא יכול לשמוע קצב, קצב מרוחק של מטרונום. אני תוהה אם גם הוא מונה את הזמן.

ואז בקול מוזר הוא אומר, "ראיתי את המכסה, המכסה המבריק של הפסנתר. הוא הבהיק כשהוא נפתח. ושם, במשטח ההוא, שנראה זגוגיתי, כמו ראי, יכולת לראות את עיניה."

בשלב זה אני מוכן ללגלג עליו, כי בכל אופן מה כל כך מיוחד במכסה של פסנתר, חוץ מאשר השקע והסימנים ההם והשריטות? ואיזה אדם שפוי יכול לראות אותו מופיע יש מאין, בדיוק שם ליד מיטת בית חולים? והעיניים, מאיפה הן הופיעו, ממחוז הדמדומים? הוא פשוט חייב להיות משוגע, אתה לא חושב? משוגע—או מטורף לגמרי!

וכך אני לוחש לעצמי בשקט, "אידיוט שמן!"

והוא רוטט לפתע כאילו יכול היה לשמוע אותי, והוא אומר, "אל תקרא לי שמן!"

מבועת, אני מציץ בו. "אתה אף פעם לא מטיל ספק בעצמך אבא, נכון?"

"לא," הוא אומר. "אני יודע שהמכסה לא היה שם—אבל בכל זאת שם זה היה, ואני ראיתי את זה."

אני מבטל אותו בתנופת יד, והוא נראה מרוגז, יתרה מזו, הוא נראה כאילו נעצב בגלל חוסר האמון שלי. "זה התרומם," הוא עומד בשלו. "בדיוק ככה. התרומם ונפתח מעלי. כמו כנף, אתה רואה, עם השוליים מתעופפים למעלה מעל ראשך."

"אל תגיד לי אתה, אני יודע איך זה נראה," אני אומר לו.

"כמו כנף," הוא חוזר ואומר. "כנף שמוחזקת בעזרת קב. וכך," הוא אומר לעצמו, בלי הסבר נוסף, "כך היינו אנו."

אני רוצה להגיד לו לא, אני לא חושב ככה—למרות שבפעם הזו, המלים שלו מוצאות הד בתוכי, ואני כמעט יכול לשמוע את אותה הכנף, מתנפנפת באויר מעלינו, ואז יורדת בכבדות, ונשענת חזק, ישר על התמיכה שלה, הקב שלה, עם זעזוע וחריקה.

ואני שונא להודות בכך, אבל אני יודע למה הוא מתכוון, כי לפתע אני זוכר אותו שואל, "נטשה, למה שלא תפסיקי ללמד? תפסיקי לבזבז את עצמך, לתת שיעורי פסנתר." מפני שהוא ידע שהיא שנאה לעשות זאת, והוא היה עושה הכל בשבילה, כדי שהיא תוכל להתרכז על הופעותיה, ולהפוך לנגנית קונצרטים, לנגנית ידועה, והחלום שלה, שאותו ירשה משושלת ארוכה של מוסיקאים, יוכל סוף סוף להתגשם: החלום הבלתי אפשרי, להתרומם לדרגת הכוכבים.

ואז פתאום—בצל שמתחת לכסא הגלגלים, במקום שהספה היתה מקודם לפני שהזזתי אותה—בדיוק שם, אני חושב שאני רואה משהו: מספר עקבות... אתה יכול לראות אותם? בצורת חלקי טבעות, לחוצים זה אחרי זה לתוך האבק.

אני זוחל החוצה מתחת לבטנו של הפסנתר, ושם אני מוצא אותה, אחרי כל השנים הללו, קבורה בשכבות של לכלוך: הטבעת האבודה של אמי. רק שעכשיו היא תקועה במקצת, נראה שהיא קפואה במקומה, ואין לה זוהר.

אני חופר ומשחרר אותה ואני רועד, כי כאן בכף ידי נמצא הסמל של משפחתי, כפי שהיא היתה. כפי שהיתה צריכה להיות. שלמה. מושלמת. אידאלית. שווה את הכאב, הצער, הגעגועים. עכשיו אם אפתח את ידי—אפילו קצת—הדבר עלול להתחמק ממני. הנה העבר שלי. הייתי רוצה להאמין שהוא קרה מתוך הרמוניה. אני חייב ללפות אותו חזק, כדי להחזיק את עצמי.

בעבר אבי נהג להשגיח עלי. ועכשיו הוא משגיח בי, אבל עיניו שונות: הן קבועות בחוריהן ומשם הן מסגירות רמז, רק רמז של חשד. אני קם עליו ומיד הוא לופת את מסעדו של כסא הגלגלים, מפנה עצמו ממני והלאה, לא בטוח מה הדבר שאני מחזיק באגרופי, לא מרגיש את המגע הקר, המתכתי, או כמה זה יכול להכאיב לך, כאן בפנים—אבל מבחין אולי בשביל הדמעות שבורקות ביורדן על פני.

הנה כאן הדבר שאי פעם מזמן היה ניצת כמו רשף ומפזז בזוהר שכזה, בחום, כשאמא נגנה בשבילנו. ואז—אחרי שאמא השליכה אותו—כלום לא נשאר כפי שהיה. איש לא יאמין לי אפילו אם אספר. ועכשיו שמצאתי אותו, אני נמצא בנקודה שבה אני מתחיל להטיל ספק בדבר בעצמי.

Apart From Love: Chapter 1 >

הפסנתר הלבן